פורסם על ידי: or100 | מאי 31, 2009

פסיכופתולוגיה- פרק 4: הפרעות דחק והפרעות הסתגלות

הפרעות דחק והפרעות הסתגלות(עמוד 179)

הקדמה

כל אדם עלול להתמוטט אם המצב נעשה קשה דיו. בתנאי דחק קשים מנשוא גם אדם שהיה יציב בעבר עלול לפתח בעיות פסיכולוגיות זמניות ולאבד את הכושר להפיק הנאה מהחיים.

התמוטטות זו יכולה להיות פתאומית (אדם שעבר תאונה קשה), ההתמוטטות יכולה להיות הדרגתית (אדם ששרוי בפרקי מתח ממושכים).

בדרך כלל האדם מחלים ברגע שמצב הדחק חולף, אך לעתים עלולים להיגרם נזקים ארוכי טווח לתפיסת העצמי של האדם ולפגיעות מוגברת שלו לסוגים מסוימים של דחק. בנוסף הדחק של היום יכול להפוך לפגיעות של מחר.

דחק וגורמי דחק(עמוד 182)

לצורך הלימוד הספר משתמש במונחים נפרדים לדחק. (אבל בד"כ כשמשתמשים במונח דחק מתכוונים לשלושת הדברים האלה)

גורמי דחק: אילו הם דרישות ההסתגלות

דחק: ההשפעות שהדרישות האלה מחוללות בתוך האורגניזם

אסטרטגיות התמודדות: המאמצים להתמודד עם דחק.

ישנו דחק חיובי (כמו חתונה) וישנו דחק שלילי (כמו לוויה), בכל מצב שני סוגי הדחק מטילים עומס על משאביו של האדם ועל מיומנויות ההתמודדות שלו.

קטיגוריות של גורמי דחק

גורמי דחק נובעים מכמה מקורות: תסכולים, קונפליקטים ולחצים

תסכולים

כאשר מאמצים של אדם מסוכלים, אם בגלל מכשולים החוסמים את התקדמותו לקראת יעד רצוי ואם בגלל היעדרות של יעד ראוי, נוצר תסכול. אדם עלול להתקשות במיוחד להתמודד עם תסכולים מאחר שלעתים קרובות הם מביאים לירידה בהערכה העצמית וגורמים לאדם לחוש כי נכשל בדרך כלשהי או כי אינו כשיר. (דוגמאות למה שיכול לתסכל: דעות קדומות, חוסר סיפוק בעבודה, מות אדם אהוב וכד').

קונפליקטים

במקרים רבים נובע הדחק מכמה צרכים או מניעים סותרים המופיעים בו בזמן, אנו צריכים לבחור ואז אנו מתנסים בקונפליקט

  1. קונפליקט התקרבות המנעות: למשל אדם רוצה להצטרף לקבוצה אבל הקבוצה מנוגדת להשקפותיו
  2. קונפליקט של התקרבות התקרבות: איזה משני סרטים אני רוצה לראות?
  3. קונפליקט הימנעות הימנעות: לעשות מה שאומרים למרות שאני לא רוצה או לא לעשות ואז להחשב לרע.

לא חשוב איך נחלק את הקונפליקטים בכל מצב הם מקור מרכזי לדחק שעוצמתו עלולה להכריע את האדם.

לחצים

דחק יכול לנבוע גם מלחצים להשיג יעדים מסוימים או להתנהג בדרכים מסוימות. יש לחצים רבים בחיי יום יום אבל לחצים מופרזים עלולים להביא להתנהגות לא מסתגלת.

גורמים היוצרים באדם נטייה לדחק

חומרת הדחק נמדדת על פי המידה שבה הוא משבש את התפקוד. מידת השיבוש המופיע בפועל או מאיים להופיע תלויה גם במאפיינים של גורם הדחק וגם במשאבי האדם, האישיים והמצביים- וביחס בין השניים.

כלומר אנו מסתכלים על חומרת גורם הדחק ועל המשאבים שיש לאדם . הצירוף של שניהם יכול לנבא, במידה מסוימת אם האנשים יפתחו בעיות.

תגובתו של אדם לדחק היא גם מבנית: אנו נולדים עם משאבי התמודדות רבים יותר או מעטים יותר. (המידה שבה בני אדם מושפעים מדחק תלויה גם בהתנסותם: בני אדם שבעבר התמודדו בהצלחה עם דחק בדרך כלל מתמודדים בהצלחה גם עם גורמי דחק בהווה. (חוברת).

טבעו של גורם הדחק

השפעת גורם דחק  תלויה בגורמים רבים כגון: חשיבותו לאדם (מות האדם אהוב), משך הדחק (ככל שפועל יותר זמן  ההשפעה יותר חמורה), ההשפעה המצטבר של גורמי דחק בחייו של אדם (הקש ששבר את גב הגמל), הופעתו עם גורמי דחק אחרים או בלעדיהם (התקף לב עם איבוד משרה), מקומו בחיי האדם (ככל שגוברת הדרישה להתמודד עם גורם הדחק חומרת הדחק גוברת- במיוחד בקונפליקטים) ותפיסתו בעיני הקורבן כנתון לשליטתו או כמצוי מחוץ לשליטתו. ובנוסף, תסמיני הדחק גוברים ככל שהאדם מעורב יותר במצב טראומטי (קרוב לאירוע ירי או רחוק).

תפיסת הדחק בעיני האדם וסיבולת דחק

אותו דבר שגורם דחק לאדם אחר יכול להיות  מה בכך לאדם אחר. ההבדל בתגובות עשוי לנבוע גם מהתפיסה של האיום בעיני האדם וגם מיכולתו לשאת דחק.

בתמציתיות אפשר להגיד שיחסי הגומלין שבין טבעו של גורם הדחק לבין משאבי התמודדות של האדם קובעים במידה רבה את חומר הדחק.

תפיסת האיום: אם מצב נתפס כמאיים (בין שהאיום אמיתי ובין שאינו אמיתי) הריהו גורם דחק רב.

נמצא ששליטה ממתנת את השפעות הדחק (האדם בוחר מרצון את הניתוח) שכן היא מאפשרת לאדם לשנות את תגובתו לדחק או לבחור בתגובה שתשנה או תמנע את האירוע המאים.

הבנת טבעו של מצב החדק, ההיערכות לקראות, והידיעה כמה זמן יימשך, כל אלה מפחיתות את חומרת הדחק כאשר הוא מגיע.

*מושג סיבולת דחק: זהו מושג המציין את יכולתו של האדם לשאת דחק מבלי שייפגע קשה.

כאשר הסתגלות האדם לקויה, התסכול או הלחץ הקל בותר עלולים לגרום לדחק קשה. אדם שבאופן כללי אינו בטוח בכשירותו ובערכו נוטה להתנסות באיום גדול יותר מאדם שבאופן כללי חש בטוח ומגון.

גם מהבחינה הביולוגית והפסיכולוגית בני אדם שונים מאוד זה מזה במידת פגיעותם הכוללת לגורמי דחק.

התנסויות טראומטיות מוקדמות עלולות לעשות אדם פגיע במיוחד לגורמי דחק מסוימים.

משאבים חיצוניים ותמיכות חברתיות

יש ראיות מוצקות לכך שקשרים חברתיים ומשפחתיים חיוביים יכולים למתן את השפעות הדחק על האדם ולהפחית מקרים של מחלות ומוות בטרם עת. ולהפך, היעדר תמיכות חיצוניות, אישיות או חומריות, יכול לחזק גורם דחק ולהחליש את יכולות האדם להתמודד איתו.

במצבים אחרים אדם עלול להיות מושפע לרעה מבני משפחה אחרים שיש להם בעיות: נמצא קשר בין עוצמת התסמינים הפסיכולוגיים המופיעים אצל אדם לבין אלה המופיעים אצל שותפו לחיים.

לפעמים מציעה התרבות טקסים מסוימים או דרכי פעולה מוגדרות כדי לתמוך בבני אדם בנסיונם להתמודד עם סוגי דחק מסוימים. (למשל שבוע אבל).

דחק חמור וחווית המשבר

*מושג: המונח משבר משמש לציון תקופות שבהן מצב דחק מתקרב או חורג מיכולות ההסתגלות של אדם או קבוצה. לעתים קרובות יוצרים המשברים דחק חמור במיוחד משום שטכניקות ההתמודדות שבהן אנו נוהגים להשתמש אינן פועלו.

יש הערכות שמשבר קורה בין פעם אחת לעשר שנים לבין פעם אחת בשנתים.

לתוצאותיהם של משברים אלה יש השלכות עמוקות על הסתגלותו של האדם לאחר המשבר. אדם המפתח במהלך משבר שיטת התמודדות חדשה ויעילה יכול להוסיף אותה למלאי התנהגויות ההתמודדות שלו. אי היכולת לטפל במשבר כראוי עלולה לפגום ביכולת האדם להתמודד עם גורמי דחק דומים בעתיד.

לפיכך התערבות במשבר- כלומר הגשת סיוע פסיכולוגי בתקופות של דחק חמור ומיוחד, חשובה באופן מיוחד.

חשוב לזכור כי שינויים בחיים, אפילו שינויים חיובים, מצבים לנו דרישות חדשות ולכן עלולים לגרום לדחק. ככל שהשינויים מהירים יותר, כן רב יותר הדחק.

לצורך מחקר (ושימוש בו) פיתחו סולם דרוג חברתי: שזוהי שיטה אובייקטיבית למדידת הדחק המצטבר שהאדם נחשף אליו במשך תקופה מסוימת. גישה אחרת שפיתחו היא "לוח אירועים וקשיים בחיים"

אסטרטגיות התמודדות

באופן כללי בתהליך הדחק יש שלושה שלבים: (1) אירוע התחלתי, (2) הערכה שמעריך האדם את האירוע (3) ותגובה לאירוע הזה. התגובה תלויה באדם ובגורם הדחק ותכלול גם שינויים פיזיולוגיים וגם תחושה רגשית, לעתים יופיע גם שינוי ניכר בדפוס ההתנהגות של האדם. בסרט מגדירים דחק כתהליך המורכב משלושה שלבים: 1) אירוע התחלתי בסביבה )2. הערכה של האירוע, (מה אנו חושבים על האירוע) 3). תגובה רגשית ופיסיולוגית. (מהחוברת)

באופן כללי רמות דחק מוגברות מאיימות על רווחת האדם ויוצרות אצלו ניסיונות אוטומטיים ועקשנים לשכך את המתח. מה שהאדם יעשה תלוי בגורמים רבים, גורמים פנימיים (מסגרת התייחסות, מניעיו וכד') במקרים אחרים יש חשיבות עליונה לתנאי הסביבה (דרישות וצפיות חברתיות וכד').  ברור שכל תגובת דחק משקפת את משחק הגומלין בין אסטרטגיות פנימיות לבין תנאים חיצוניים.

מחקרים מהזמן האחרון מלמדים כי ייתכן שמצבי דחק קשורים בין השאר לקוגניציות של האדם או נגרמים מהם. (למשל אם האדם חרד הוא עלול לתפוס אירועים כמעוררי דחק יותר מאשר במצב שבו איננו מדוכא או חרד).

עקרונות כללים להתמודדות עם דחק

יש שלושה ממדים שיש ביניהם יחסי גומלין: במישור הביולוגי קיימים מנגנוני חיסון ומנגנוני תיקון נזקים. במישור הפסיכולוגי והבין אישי קיימים דפוסי התמודדות נלמדים, מנגנוני הגנה עצמי ותמיכה מחברים וממשפחה. במישור החברתי התרבותי קיימים משאבים קבוצתיים כגון איגודים מקצועיים, מוסרות דת, ורשויות לאכיפת החוק.

כישלון מאמצי ההתמודדות בכל אחד ממישורים אלה עלול להגביר מאוד את פגיעות האדם במישורים אחרים.

בהתמודדות עם דחק עומד האדם מול שני אתגרים:

א.      לעמוד בדרישות גורם הדחק

ב.      להגן על העצמי מפני נזק וחוסר ארגון פסיכולוגים

כשהאדם חש כשיר לטפל במצב דחק, התגובה הטיפוסים היא תגובה מכוונת למטלה

* מושג: תגובה מכוונת למטלה: זוהי התנהגות המכוונת בעיקר להתמודדות עם דרישות של גורם דחק ופחות להגנה על העצמי.

בדרך כלל פירושה של תגובה כזאת היא שהאדם עושה הערכה אובייקטיבית של המצב, מגבש פתרונות חלופיים, מחליט על אסטרטגיה נאותה, נוקט פעולה ומעריך את המשוב. השלבים של תגובה מכוונת למטלה (בין שמתברר שהן יעילות ובין שלא) בדרך כלל גמישים דיים לאפשר לאדם לשנות מהלך.

תגובות מכוונת למטלה כרוכות לעתים בשינויים בעצמי, בסביבה, או בשניהם, הכל על פי המצב.

כשגורם הדחק מאיים מאוד על תחושת הכשירות של האדם, נוטה להופיע תגובה מכוונת להגנה.

* מושג: תגובה מכוונת להגנה: התנהגות המכוונת בעיקר להגנה על העצמי מפני פגיעה ומפני חוסר ארגון במקום להתמודד עם דרישותיו של גורם הדחק. דהיינו לא תגובה שמיועדת לפתור את המצב.

בדרך כלל כשהאדם נוקט תגובות מכוונות להגנה הוא זונח פעולות יעילות יותר וזאת לטובת הדאגה המשתלטת לשמירה על שלמות העצמי (גם אם יתברר שזהו מאמץ חסר תועלת ומכשיל).

ישנם שני סוגים של תגובות מכוונות להגנה:

האחד הוא בכי, דיבור החוזר על עצמו והתאבלות. אלה מתפקדים כנראה כמנגנונים פסיכולוגים לתיקון נזקים.

השני כוללת את ההגנה העצמית.  מנגנונים אלה לרבות תגובות כגון הכחשה והדחקה מפיגים מתח וחרדה ומגוננים על העצמי מפני כאב וירידה בהערכה העצמית. הם מגוננים על האדם מפני איומים חיצוניים (כשלונות בעבודה או ביחסים) וגם מפני איומים פנימיים (תשובו או פעולות מעוררות אשמה).

נראה שהם מגוננים על העצמי באחת או יותר מהדרכים הבאות:

א.      הכחשה או סילוף או הגבלה של התנסות האדם

ב.      הפחת המעורבות הרגשית או מעורבות העצמי

ג.       נקיטת פעולה נגד האיום או הנזק

מנגנוני הגנה אלה משמשים בדרך כלל ביחד ולעתים קרובות הם משולבים עם התנהגות מכוונת למטלה.

מנגנוני ההגנה של האגו נחשבים לבלתי מסתגלים כאשר הם נעשים לאמצעי העיקרי להתמודדות עם גורמי דחק וכאשר הם מופעלים בהפרזה.

קריסה תחת דחק מוגבר.

כאשר גורמי הדחק מתמשכים או חמורים אפשר שהאדם לא יצליח להסתגל ותחול ירידה בתפקודו הכולל, עד להתמוטטות. ירידה זו בתפקוד הסתגלותי קרויה קריסה.

השפעותיו של דחק חמור

תגובותינו לדחק עשויות להקנות לנו כשירויות שאני זקוקים להן, ואשר לא היינו מפתחים לולא נדרשנו לכך. אלא שדחק עלול גם להזיק. ודחק חמור עלול לגבות מחיר גבוה כגון יעילות מופחתת, שחיקת המערכת ובמקרים קיצוניים התדרדרות חמורה של הגוף והאישיות ואפילו מוות.

ירידה ביעילות של ההסתגלות

במישור הפיסיולוגי דחק חמור עלול לחולל שינוים העלולים לפגום ביכולתו של הגוף להלחם בחיידקים ובנגיפים הפולשים אליו.

במישור הפסיכולוגי תפיסה של איום מביא לשדה תפיסה הולך וצר ולתהליכים קוגניטיביים נוקשים

ראייה אוביקטיבית של המצב או תפיסת החלופות הזמינות נעשית קשה ולעתים בלתי אפשרית (נראה שפעמים רבות תהליך זה הוא חלק מהתנהגות אובדנית)

דלדול משאבי ההתמודדות

משניצל את משאביו למילוי דרישותיו של גורם דחק קשה עלול האורגניזם לסבול מירידה בסיבולת לגורמי דחק אחרים. (ואז יכולה להופיע התופעה "הקש ששבר את גב הגמל").

באופל כללי דחק חמוד וממושך בכל מישור שהוא מביא לירידה ניכרת בכושר ההסתגלות הכולל של האורגניזם.

שחיקת המערכת

סליה הראה כי אחרי התנסות דחק קשה במיוחד גם מנוחה לא יכולה להביא לשיקום מלא. אלא רק לכמעט מלא.

כשהלחץ חמור ונמשך זמר רב, בעיות הסתגלות כגון דאגה מופרזת עלולות להיעשות כרוניות, ובסופו של דבר להביא לשינויים גופנים כגון לחץ דם גבוה.

קריסה ביולוגית

מודל שמסייע להסביר מהלך הקריסה הביולוגית בשל לחץ מופרז הוא תסמונת ההסתגלות הכללית שהציג סליה

* מושג: תסמונות ההסתגלות הכללית (GAS): זהו מודל של תגובת האדם למתח מופרז. המודל מורכב משלב תגובת האזעקה, משלב ההתנגדות ומשלב התשישות.

סליה מצא כי תגובת הגוף לדחק ממושך ומופרז חלה בדרך כלל בשלושה שלבים עיקריים:

א.      תגובה אזעקה: שבה כוחות ההגנה של הגוף "נקראים אל הדגל" על ידי הפעלת מערכת העצבים האוטונומית

ב.      שלב ההתנגדות: שבו ההסתגלות הביולוגית נמצאת ברמת שיא מבחינת ניצול משאבי הגוף

ג.       תשישות: שבה המשאבים הגופניים נוצלו עד תום והאורגניזם מאבד את יכולתו להתנגד.

וכך המשך חשיפה לדחק עלולה להביא למחלה ולמוות.

כאשר תהליך הקריסה אינו חל במלואו (אינו מסתיים במוות) מנסים מנגנוני התחזוקה לתקן נזקים ולארגן מחדש תפקוד תקין. אם הדחק גרם נזק רב אז תהליך השיקום הוא רק ארגון מחדש אל המשאבים הנותרים.

קריסה פסיכולוגית

נראה שקריסה זו דומה לזו של הקריסה הביולוגית ולמעשה יתכן שהיא כרוכה בתגובות ביולוגיות ספציפיות.

א. אזעקה וגיוס: תחילה מוזעקים ומגויסים המשאבים העומדים לרשות האדם להתמודדות עם גורם דחק. שלב זה כרוך בד"כ בעוררות רגשית, מתח מוגבר, רגישות מוגברת ובמאמצים לשליטה עצמית. בנוסף האדם נוקט עם אמצעי התמודדות שונים מכוונים למטלה, להגנה או שניהם. במהלך שלב זה עלולים להופיע תסמיני אי הסתגלות כגון חרדה ומתח מתמשכים

ב. התנגדות: אם הדחק נמשך בדרך כלל מסוגל האדם למצוא אמצעים כלשהם לטפל בו וכך להתנגד להתמוטטות הפסיכולוגית. אפשר להשיג התנגדות זמנית בעזרת אמצעי התמודדות מתואמים ומכוונים למטלה. בתקופה זו אפשר שיגבר גם השימוש במנגנוני ההגנה של האגו. אבל אפילו בשלב זה יכולים להופיע אותות מצוקה לרבות תסמינים פסיכו- פיסיולוגים וסילופי מציאות קלים. בחלקים מאוחרים יותר האדם נוטה להעשות נוקשה ולדבוק בהגנות שפותחו קודם לכן ולא לנסות להעריך את המצב מחדש.

ג. תשישות: לנוכח דחק מופרז ומתמשך מתרוקנים משאבי ההסתגלות של האדם ודפוסי ההתמודדות שגויסו לפעולה בשלב ההתנהגות מתחילים להכזיב. בשלב זה נכנסים לפעולה אמצעי הגנה מוגזים ובלתי הולמים. המצב עשוי להתאפיין בחוסר ארגון פסיכולוגי, ובנתק מהמציאות הכרוך בהרהורי שווה ובהזיות. אם הדחק המופרז נמשך מגיע תהליך הקריסה לשלב של התפרקות פסיכולוגית גמור.

מחקרים הראו את הקשר בין דחק לבין שינויים פיסיולוגים בבני אדם, שינויים המביאים להפרעות אורגניות כגון מחלות לב וסרטן

מחקרים מוכיחים שדחק חמור, במיוחד אצל ילדים קטנים, שמוחם עדיין מתפתח, משפיע על תהליכי ארגון ביולוגים ועל התפתחות הביולוגית.

הפרעת הסתגלות: תגובות לגורמי דחק רווחים (עמוד 198)

בגלל המחקר העשיר יוצא שתפקידם של גורמי דחק בהתפתחות תסמינים שונים מודגש באופן רשמי ב 4 – DSM .

המאבחן יכול להגדיר על ציר 4 את גורמי הדחק הפסיכו- חברתיים הספציפיים שהאדם עומד מולם.

סולם ציר 4 מועיל במיוחד לגבי שלושת הקטיגוריות של ציר 1: הפרעת הסתגלות, הפרעת דחק חמורה, והפרעת דחק פוסט טראומטית (חמורה, כרונית או מושהית).

ההפרעות האלה כרוכות בדפוסים של שיבושים פסיכולוגים והתנהגותיים המופיעים בתגובה לגורמי דחק מזוהים, ההבדלים העיקרים ביניהן מתבטאים לא רק בחומרת השיבושים אלא גם בטבע של גורמי הדחק ובמסגרות הזמן שבהן מופיעות ההפרעה. כלומר בהפרעות אלה אפשר לזהות את גורמי הדחק כגורמים סיבתיים ולהגדירם על ציר 4

הפרעת הסתגלות

אדם שתגובתו לגורם דחק רווח כגון נישואין, גירושין, לידה, אובדן משרדה היא לא מסתגלת ומופיעה תוך שלושה חודשים מיום הופעת גורם  הדחק נאמר עליו שהוא לוקה בהפרעת הסתגלות.

תגובת האדם נחשבת ללא מסתגלת אם הוא אינו מסוגל לתפקד כרגיל או אם תגובתו לגורם דחק מסוים מוגזמת.

בדרך כלל אי ההסתגלות פוחתת או נעלמת כאשר: גורם הדחק נעלם או כשהאדם לומד להסתגל לגורם הדחק. אם התסמינים נמשכים יותר משישה חודשים ה 4 -DSM  מציע לשנות את האבחנה להפרעת נפש אחרת כלשהי.

זוהי האבחנה המתונה ביותר שיש בה הכי פחות אות קלון ובגלל זה מטפלים רבים משתמשים בה לצורך ביטוח רפואי.

המצבים שבדרך כלל מחוללים הפרעות הסתגלות הם: אבטלה, שכול וגירושין או פרידה.

כשאנחנו מדברים על הסתגלות אז אנחנו מדברים על מצב שהיה אירוע (למשל פיגוע) היתה ירידה בתפקוד, ותוך זמן סביר המצב ייעלם (בכיתה).

דחק הנגרם מאבטלה

העמידה בדחק הקשור באבטלה דורשות כוח התמודדות רב, בעיקר אצל מי שהצליחו בעבר להשתכר למחייתם.

יש כאלה שמצליחים להסתגל בלי לסבול מקשיי הסתגלות ארוכי טווח מהרגע שמצב הדחק הראשוני הסתיים. אצל אחרים לעומת זאת האבטלה עלולה להשפיע השפעות חמורות וארוכות טווח.

ההשפעה של אבטלה כרונית על מושג העצמי, על תחושת הערך ועל הרגשת השייכות של האדם היא הרסנית- בעיקר בחברת השפע.

דחק הנגרם משכול

כשאדם קרוב מת אנחנו מבולבלים מהבחינה הפסיכולוגית, לעתים קרובות התגובה הראשונה היא חוסר אמון. אחר כך כשמתחילה להתחוור לנו משמעות המוות, פעמים רבות  גוברות עלינו תחושות העצב, האבל, הייאוש (ואולי אף זעם על המת).

צער על אדם אהוב שנפטר הוא תהליך טבעי המאפשר לאלה שנשארו בחיים להתאבל על אובדנם, ואחר כך להשתחרר ולהמשיך בחייהם בלי המת. אך יש בני אדם שאינם עוברים את תהליך האבל הטיפוסי אם מבחינה אישיותית, אם בגלל שמצפים מהאדם לנהוג באיפוק ושלווה, אם בגלל שמוטל עליו לטפל בענינים המשפחה וכד', יחד עם זאת חלק עלולים לפתח דכאון מוגזם או מתמשך לאחר שתהליך ההתאבלות היה צריך להסתיים (עד שנה אחת).

דחק הנגרם מגירושים או מפרידה

התדרדרותה או סיומה של מערכת יחסים אינטימית היא גורם דחק רב עוצמה וסיבה שכיחה לפנייה לטיפול פסיכולוגי.

כפי שצוין שיבוש בחיים הנישואים הוא מקור מרכזי לפגיעות לפסיכופתולוגיה ואכן לבני אדם שהתגרשו או נפרדו לאחרונה יש ייצוג גבוה מקרב אוכלוסיית הסובלים מבעיות פסיכולוגיות.

גורמים רבים עושים את הגירושים לאירועי לא נעים מעורר דחק: הודעה בכישלון מערכת היחסים, הצורך "להסביר" למשפחה, אובדן חבריות יקרות ערך, אי הוודאות והקשיים הכלכלים, מאבקים משפטים וכד'.

וכן אחרי הפרידה צצות בעיות חדשות: הסתגלות לחיי הרווקות, צורך לרכוש חברים חדשים, קשרים רומנטיים מצריכים שינוי אישי עצום.

הפרעת דחק חמורה והפרעת דחק פוסט טראומטית: תגובות לגורמי דחק חמורים(עמוד 204)

בהפרעת דחק חמורה ובהפרעת דחק פוסט טראומטית גורם הדחק חמור באופן מיוחד. (שיש בו איום על השלמות הפיזית של האדם) זהו מצב שכרוך בפחדים עזים והוא טראומטי מהבחינה הפסיכולוגית. למשל: כאשר אדם נתון במצב המסכן את חייו, כאשר ביתו נהרס, כאשר הוא רואה התעללות באדם אחר או רצח, כאשר הוא קורבן לאלימות גופנית.

הפרעת דחק חמורה: מופיעה תוך ארבע שבועות מן האירוע הטראומטי, נמשכת לפחות יומים ולא יותר מארבעה שבועות. אם התסמינים נמשכים זמן רב יותר האבחנה הנכונה היא דחק פוסט טראומטי.

הפרעת דחק פוסט טראומטית PTSD)): האבחנה תנתן רק אם התסמינים נמשכים לפחות חודש.

אם התסמינים מתחילים תוך 6 חודשים מן האירוע הטראומטי התגובה נחשבת לחמורה.

אם התסמינים מתחילים יותר מ 6 חודשים לאחר המצב הטראומטי התגובה נחשבת למושהית.

בכל מקרה אמות המידה להפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD) קובעות כי התגובה צריכה להמשך לפחות חודש אחד.

בהפרעת דחק פוסט-טראומטית נכללים התסמינים הבאים:

  1. האדם מתנסה שוב ושוב באירוע הטראומטי- לעתים יש לו מחשבות טורדות, חוזרות ונשנות או סיוטי לילה חוזר ונשנים על האירוע.
  2. האדם נמנע בעקביות מגירויים הקשורים לטראומה. למשל הוא מנסה להמנע מפעילויות הקשורות לתקרית או חוסם את זכרונם של היבטים מסוימים בהתנסות. מצבים המזכירים את ההתנסות הטראומטית מעוררים חרדה.
  3. עשויים להופיע תסמינים מתמידים של עוררות מוגברת כגון מתח, ועצבנות כרונים המלווים לעתים בנדודי שינה, באי יכולת לשאת רעש, ובתלונה של "אני לא יכול להירגע"
  4. הריכוז והזכרון עלולים להיפגם.
  5. עלולות להתעורר הרגשות דכאון. במקרים מסוימים האדם עלול להתחמק ממגע חברתי ולהימנע מהתנסויות העלולות להגביר התרגשות (בדרך כלל בצורת המנעות ממעורבות בין אישית). אובן העניין במין, וגישה של "שקט ושלווה בכל מחיר".

תגובות לאירועי אסון (עמוד 205)

רבים מאלה המתנסים בהתרסקות מטוס, בתאונת מכונית, בהתפוצצות, בדליקה, ברעידת אדמה, בסערות טורנדו בתקיפה מינית או בהתנסויות מבהילות אחרות מגיבים תגובות של הלם פסיכולוגי, קריסה זמנית של האישיות. התסמינים האפשריים שונים מאוד, הכל על פי אופי ההתנסות המבהילה וחומרתה. מידת ההפתעה שבה והרכז אישיותו של האדם.

* מושג: תסמונת אסון

זוהי תסמונת המאפיינת כנראה תגובותיהם של קורבנות רבים לאסונות מהסוג המתואר למעלה(התנסות מטוס, התפוצצות.. וכד'). אפשר לתאר תסמונת זו מבחינת התגובות במהלך ההתנסות הטראומטית, מבחינת התגובות הראשונות שאחריה (דחק פוסט טראומטי חריף), ומבחינת הסיבוכים ארוכי הטווח או אלה המופיעים מאוחר יותר (דחק פוסט טראומטי כרוני או מושהה).

תגובות הראשוניות של הקורבן לאחר אדון כוללות בדרך כלל שלושה שלבים:

א.      שלב ההלם: שבו הקורבן המום, מטושטש ואדיש

ב.      שלב ההשאה: שבו הקורבן נוטה להיות סביל, נוח להשאה(סוגסטיה) ומוכן לקבל הוראות מצוותי הצלה או מאחרים

ג.       שלב ההחלמה: שבו הקורבן עשוי להיות מתוח וחששן ולהראות חרדה כוללת. אך בהדרגה מחזיר לעצמו את האיזון הפסיכולוגי, לעתים יש לו צורך לספר שוב ושוב את פרטי האסון. זה השלב שבו עלולה להתפתח הפרעת דחק פוסט טראומטית.

במקרים מסוימים עלולה התמונה הקלינית להסתבך בגלל אבל כבד ודכאון.

כאשר אדם חש כי הוא אשם באובדן היקרים שלו התמונה עלולה להסתבך בגלל רגשות אשם חזקים והדחק הפוסט טראומטי עלול להמשך חודשים.

ישנם מקרים שבהם נראה כי אשמת הניצולים מתרכזת באמונתם כי לא היו ראויים להינצל יותר מאלה שמתו. ואולי אפילו פחות.

תסמינים פוסט טראומטיים קיצוניים אינם תופעה נדירה.

סיוטים חוזרים ונשנים והצורך הטיפוסי לחזור שוב ושוב על סיפור האסון הם כנראה מנגנונים להפחתת החרדה.

תגובתו הטראומטית של האדם לדחק הנובע מאדון עלולה להיות מסובכת יותר במקרים של מום פיסי המחייב שינויים באורח חייו.

היא גם עלולה להיות מסובכת גם עקב ההשפעות הפסיכולוגית של תביעות משפטיות לקבל פיצויי נכות.

גורמים סיבתיים לדחק פוסט טראומטי (עמוד 209)

מרבית בני האדם מתפקדים היטב יחסית באסונות, ולמעשה, רבים נוהגים בגבורה. השאלה אם אדם יפתח הפרעת דחק פוסט טראומטית או לא תלויה בכמה גורמים:

  • בנסיבות קיצוניות נראה כי עצם טבעו של גורם הדחק הטראומטי מסביר את מרבית ההבדלים בתגובות הדחק, כלומר לכל אדם יש נקודת שבירה.
  • חוקרים אחרים סבורים כי גורמים הקיימים לפני הטראומה ממלאים תפקיד חשוב יותר גם ברמות דחק גבוהות ושאפשר להסביר את קיומם של תסמינים פוסט טראומטיים רק על רקע המבנה הביולוגי של האדם, בעיות פסיכולוגיות שהיו קיימות קודם כגורם הערכה עצמית נמוכה, חוסר ביטחון רגשי, ליקויים במיומנויות הבין אישיות, וההקשר החברתי של תהליך ההחלמה. אבל במקביל יש הטוענים כי גורמי אישיות קיימים רלוונטיים יותר כשמדובר ברמות דחק נמוכות ומתונות, ורלוונטיים פחות כאשר מדובר בהתנסויות טראומטיות קיצוניות יותר.

טראומה הנגרמת מאונס (עמוד 209)

אונס גורם טראומה גדולה לקורבן.

ההבדלים בתגובות קורבנות האונס תלויים בכמה גורמים:

1. אונס בידי אדם זר או אדם מוכר.

  • במקרה של אונס בידי זר, שבו הנפגעת איננה מכירה את התוקף היא נוטה להתנסות בפחד גדול מפגיעה גופנית וממות
  • במקרה של אונס בידי מכר, התגובה שונה, במצב זה הנפגעת מרגיש לא רק פחד אלא גם כי נבגדה בידי אדם שנתנה בו אמון. היא עלולה לחוש אחראית יותר למה שקרה להתנסות בתחושות אשם גדולה יותר. כמו כן יתכן שתהסס לפנות לעזרה או לדווח על האונס למשטרה מחשש שתיוחס לה אחריות חלקית למה שקרה.

2. גיל הנפגעת ונסיבות חייה יכולים להשפיע על תגובה

  • אצל ילדה קטנה שאינה יודעת דבר על התנהגות מינית אונס עלול לגרום לצלות מיניות ולבלבול מיני
  • אצל נשים צעירות, אונס עלול להגביר את הקונפליקטים הנוגעים לעצמאות ולהפרדות שהם נורמלים בקרב קבוצת גיל זו
  • נשים נשואות עם ילדים נצבות לפני המטלה להסביר את ההתנסות לילדיהן. תחושת הפגיעות עלולה להותיר את האישה בתחושה של חוסר יכולת זמנית לטפל בילדיה.

3. גם בעלי ובני זוג יכולים להשפיע על תגובות הנפגעות באמצעות עמדתם והתנהגותם: דחיה, האשמה, זעם בלתי נשלט על התוקף או התעקשות על חידוש מהיר של הפעילות המינית. כל הדברים האלה יכולים לחזק את הרגשות השלילים של הנפגעת.

נמצאו ראיות אמפיריות לבעיות בחמישה תחומי תפקוד:

א.      שיבושים גופנים לרבות עוררות יתר

ב.      בעיות רגשיות כגון חרדה, מצב רוח מדוכא והערכה עצמית נמוכה

ג.       ליקוי בתפקוד הקוגניטיבי לרבות שיבוש בריכוז ומחשבות מטרידות

ד.      מעשים שאינם אופייניים להתנהגות הרגילה כגון פעולות תוקפניות אנטי חברתיות, ושימוש לרעה בחומרים

ה.      שיבוש בקשרים חברתיים לרבות בעיות מיניות, בעיות אינטימיות והתגברות על תחושת הרדיפה.

ו.        ישנם מחקרים על שיעור גבוה של נשים המתנסות אחרי המקרה בתסמינים של הפרעת חרדה או פאניקה.

דרכי התמודדות של נפגעות אונס

א.      שלב מקדים: כאשר התוקף "מתביית" על הנפגעת, היא מתחילה לחוש בקיומו של מצב מסוכן. בדקות הראשונות של שלב זה הנפגעת מפעילה לעתים קרובות מנגנוני הגנה כגון הכחשה, כדי לשמר אשליה של אי פגיעות.

ב.      שלב המהלומה: שלב זה מתחיל עם הכרת הנפגעת כי היא אכן עומדת להיאנס ומסתיים בתוך האונס. תגובת הראשונה היא בדרך כלל חשש עצום לחייה, שהוא גדול לאין שיעור מן הפחד שלה מפני המגע המיני עצמו.  נמצא כי הטראומה המינית מעמתת את הנפגעת עם רגשות ומראות שקשה להתמודד עמם, ושעלולות להיות השלכות ארוכות טווח על ההסתגלות. כשהנאנסת נזכרת לאחר מכן בהתנהגותה במהלך התקיפה היא עלולה לחשוב אשמה על שלא הגיבה ביתר יעילות, ויש לשכנעה כי פעולותיה היו נורמליות.

ג.       שלב הנסיגה הפוסט טראומטית: שלב זה מתחיל מיד לאחר האונס. נמצאו שני סגנונות רגשיים אצל נפגעות אונס שראיינו בחדר המיון: חלקם התבטאו בגלוי ונתנו לרגשות הפחד והחרדה ביטוי באמצות בכי, התייפחות וחוסר מנוחה. אחרות הראו סגנון מאופק, שבו נראה כי הרגשות מסווים מאחורי חזית רגועה נשלטת וכנועה. בשני המצבים מרבית הנפגעות חשו אשמה בגלל תגובת כלפי התוקף והצטערו שלא הגיבו מהר יותר או נאבקו חזק יותר. (נמצא קשר בין האשמה עצמית מופרזת לבין הסתגלות לקויה בטווח הארוך).

ד.      שלה ההיערכות מחדש: שלב זה מתחיל כשהנפגעת מתחילה לתכנן את יציאתה מחדר המיון או ממרכז הסיוע. שלב זה מסתיים לעתים קרובות כעבור חודשים רבים כאשר היא מצליחה להטמיע את הדחק של האונס, לשתף בהתנסות בני אדם משמעותים בחייה, לשקלם את מושג העצמי שלה. במהלך שלב זה קיימים התנהגויות ותסמינים אופייניים:

  1. רווחת במיוחד פעולות הגנה עצמית כגון שינוי מספר הטלפון בבית ושינו מקום המגורים
  2. רווחים סיוטים מפחידים שבהם הנאנסת חווה מחדש את האונס. ככל שהיא מתקרבת לשלב הטמעת ההתנסות, תוכן החלומות עשוי להשתנות בהדרגה, עד שהנפגעת מצליחה להדוף את התוקף בחלומה.
  3. פוביות, לרבות פחד ממקומות סגורים או פתוחים (תלוי במקום התרחשות האונס), פחד להיות לבד, פחד מהמון צפוף, פחד ממערב ומפחידים מיניים- מתפתחים לעתים קרובות יד לאחר האונס.

ייעוץ לקורבנות אונס

כיום קיימים שירותי יעוץ מיוחדים לנפגעות אונס כגון מרכזי סיועי ושירותי טלפון

נפגעות האונס זקוקות להבין טוב יותר את מצב הטראומה ומעונינות במידע על דרכים

להתמודד עם חייהן שהתשתנו שינוי כה דרמטי.

השפעות ארוכות טווח

השאלה האם נפגעת אונס תסבול מקריסה פסיכולוגית חמורה תלויה במידה רבה במיומנויות ההתמודדות וברמת התפקוד הפסיכולוגי שלה בעבר:

  • אשה שהיתה מסתגלת היטב לפני האונס תשיב לעצמה בדרך כלל את האיזון
  • אשה שהיו לה בעיות פסיכולוגיות לפני האונס עלול לזרז פתולוגיות חמורות אצלה

בנוסף ברור שאופי הפשע והטיפול הניתן בעקבותיו הם גורמים מכריעים התורמים להחלמת הנפגעת.

בנוסף מחקר מצא כי הייחוסים הסיבתיים של הנפגעות בשאלה כד כמה יוכלו לשלוט בנסיבות בעתיד משפיעות על תהליך ההחלמה.

בנוגע להשפעות ארוכות הטווח, ההשוואות בין נשים שנאנסו לבין נשים שלא נאנסו מראות כי אף שהנפגעות חשות כי האונס השפיע וממשיך להשפיע עליהן, במקרים רבים אין הבדלים משמעותיים בהסתגלו הפסיכולוגית הכללית בין נשים שנאנסו לבין נשים שלא נאנסו.

טראומה הנגרמת מלחימה בקרב (עמוד 213)

רבים שהיו מעורבים בזוועות המלחמה מתנסים בבעיות פסיכולוגיות קשות מנשוא במשך חודשים ואפילו שנים אחרי המלחמה.

התגובות הטראומטיות שנבעו ממלחמה נקראו בשמות שונים (הלם קרב- במלחמת העולם הראשונה, עייפות מבצעית או נירוזות מלחמה- במלחמת העולם השנייה. ורק בסוף הם קבלו את השם עייפות קרב או תשישות קרב- מלחמת ווייטנאם וקוריאה).

במהלך המלחמות פחות ופחות אנשים קבלו פטורי מסיבות נירו פסיכיאטריות. הועלו כמה סבות מדוע במלחמת וייטנאם התחלואה בתשישות קרב ירדה:

א.      טיפול רפואי טוב יותר בקרבת החזית

ב.      אופייה המקוטע של המלחמה שבה אחרי היתקלויות קצרות וקשות עם האויב באו פרקי זמן של רגיעה ובטחון יחסיים

ג.       מדיניות של רוטציה אחרי 12 חודשים של שירות.

יחד עם זאת מחקרים מראים שישנה תפוצה גבוהה של הפרעות דחק פוסטראומטיות בקרב חיילים משוחררים שלחמו בוויטנאם (נראה כי הדחק הקשור בקרב בא לידי ביטוי מאוחר יותר.

חוקרם מצאו השפעה ברורה של עוצמת החשיפה על התפתחות תסמיני הפרעת דחק פוסט טראומטי. עבור אלה שהתנסו ברמות גבוהות של חשיפה לקרב נמצא תפוצה גבוהה בהרבה של תסמיני דחק פוסט טראומטי לעומת אלה שחשיפתם לתנאי הקרב היתה נמוכה יותר.

התמונה הקלינית של דחק הקשור בקרב (עמוד 215)

התסמינים הספציפיים של דחק הקשור בקרב משתנים במידה ניכרת וזאת על פי אופי השירות, חומרתה של ההתנסות הטראומטית וטבעה ואישיות האדם. עצם השהייה באזור מלחמה שכל הזמן נשקפת זו סכנה שפגז יתפוצץ ויהרוג או יפצע את כל מי שנמצא בסביבה היא התנסות מפחידה.

משני מחקרים שנעשו נמצא ש:

מחקר 1: באזורים שנפגעו מטילים נמצאו שיעורי תגובת דחק גבוהים יותר מאשר אזורים שלא נפגעו מטילים וכי יש קשר בין הדחק לבין הקרבה לאזור הנזק. והיו עלייה במצבי רוח דכאוניים במהלך התקפות הטילים, וחזרה מהירה לקו הבסיסי לאחר סיום המלחמה.

מחקר 2: נמצא קשר בין חשיפה לקרב וחשיפה לאלימות לבין תסמינים פוסט טראומטיים בשלב מאוחר יותר, שכללו מראות מטרידים, עוררות יתר, קהות חושבים ושיבוש קוגניטיבי.

החוקרים הגיעו למסקה כי התמונה הקלינית של הפרעת דחק פוסט טראומטית משתנה על פי גורמי הדחק שהנבדק התנסה בהם (אלה שנחשפו לקרב, נחשפו להתעללות אלימה, השתתפו בהתעללות אלימה). אצל מטופלים שהתנסובסוגים מסוימים של דחק מלחמה נוטים להימצא סוגים מסוימים של תסמינים ולא כל המטופלים הלוקים בהפרעות דחק פוסט טראומטיות מראים תסמינים זהים.

אבל יחד עם כל ההבדלים בין ההתנסויות התמונה הקלינית הכללית אחידה עד להפתיע בקרב חיילים שפתחו דחק קרב במלחמות שונות. התסמינים הראשונים היו אי הצלחה לשמור על השלמות הפסיכולוגית, רגזנות ורגישות גוברות והולכות, הפרעות שינה ולעתים קרובות סיוטי לילה חוזרים ונשנים.

אצל חיילים קרביים משוחררים נמצא כי כעס ובעיות שליטה בכעס הם מרכיבים בולטים בדחק הפוסט טראומטי של חיילים אלה.

המקרים המתועדים של דחק הקשור בקרב אצל חיילים במלחמות שונות מעידים כי התסמינים הרווח ביותר הוא חרדה איומה.

גורמים סיבתיים בבעיות של דחק הנגרם בקרב

במצב קרב, כאשר האדם נתון בסכנה מתמדת לפציעה או למוות וניצל בדרך נס פעם אחד פעם, אין תועלת רבה בשיטות ההתמודדות הרגילות שלו. יחד עם זאת רוב החיילים הנשלחים לקרב לא נעשים לנפגעים פסיכיאטרים. בנוסף יש כאלה שמתמוטטים בתנאים של דחק נמוך יחסית כמו טירונות.

כי להבין תגובות טראומטיות לקרב עלינו לבחון לא רק את הדחק שנחווה בפועל, אלא גם גורמים כגון נטייה מבנית מוקדמת, בגרות אישית, נאמנות ליחידה, ואמון במפקדים.

גורמים ביולוגים

כנראה שהבדלים מבניים ברגישות, במרץ, ובמזג משפיעים על כושר ההתנהגות של החייל לדחק הנגרם מהקרב. אך בפועל מעטות הראיות התומכות בקביעה הזאת.

גורמים פסיכולוגים חברתיים

כמה גורמים פסיכולוגים ובין אישיים יכולים לתרום לדחק הכולל שחיילים מתנסים בו וליצור בהם נטייה להישבר בתנאי קרב. גורמים אלה כוללים צמצום החופש האישי, תסכולים מסוגים שונים, הפרידה מהבית ומבני אדם אהובים. בנוסף יש חשיבות רבה לסוגי הדחק הרבים הנובעים מן הקרב עצמו לרבות פחד מתמיד, נסיבות בלתי צפויות הכורח להרוג ותנאים קשים לאורך זמן.

האישיות היא גורם קבוע בהסתגלות להתנסויות צבאיות. תכונות אישיות המפחיתות את התנגדותו של האדם לדחק או לגורמי דחק מסוימים עשויות להיות חשובות בקביעת תגובותיו לקרב. חוסר בגרות אישית (כגון הגנת יתר של ההורים) גורמת לעתים קרובות שהחייל יהיה פגיע יותר לדחק קרב.

יחד עם זאת רקע אישי של אי הסתגלות אישית אינו מלמד תמיד על סיכוי נמוך לעמידה בדחק קרב. יש בני אדם שרגילים כל כך לחרדה עד שהם מתמודדים איתה אוטומטית, פחות או יותר, ואילו חיילים החשים חרדה גדולה בפעם הראשונה בחייהם עלולים להיבהל, לאבד את בטחונם העצמי ולהפרק לגומרים.

נימצא כי בעלי אישיות אנטי חברתית מראים יוזמה מצוינת ותוקפנות קרבית יעילה כנגד האויב אם כי יש כאלה החולקים על דעה זו.

בכל מקרה רוב המומחים מסכימים כי החיילים המתפקדים ביעילות הרבה ביותר והצפויים ביותר לשרוד בקרב באים בדרך כלל מרגע של שטיפח הסתמכות עצמית, יכולת לתפקד בקבוצה, והסתגלות קלה למצבים חדשים.

גורמים חברתיים תרבותיים

גורמים חברתיים תרבותיים שונים ממלאים תפקיד חשוב בהסתגלות האדם לקרב. עם גורמים כללים אלה נמנים תפיסה ברורה של מטרות המלחמה וקבלתן, הזדהות עם יחידת הקרב, גאוות יחידה ואיכות המנהיג.

מטרות המלחמה: באופן כללי למטרות המלחמה יש השפעה תומכת על החייל אם הוא מסוגלת לעשותן לחלק ממשי ממערכת הערכים שלו. מבחינת העניין שיש לו במלחמה, והערך והחשיבות של מה שהוא עושה למענה.

מידת ההזדהות של הלוחם עם יחידתו: ככל שתחושת ההזדהות עם הקבוצה חזקה יותר, כן קטן הסיכוי שהחייל יתמוטט בקרב.

גאות יחידה: גאוות היחידה משפיעות על המורל של האדם ועל הסתגלותו לנסיבות קיצוניות.

טיב המנהיגות: לבטחון החייל ביחידתו יש חשיבות מכרעת להסתגלותו לקרב. אם החייל מכבד את מפקדיו, יש לו אמון בשיפוט וביכולת שלהם ואם הוא מסוגל לקבל אותם כדמויות חזקות יש בכך חיזוק למורל ולכושר ההתנהגות שלו לדחק, אם יש חוסר בטחון כזה או שנאה כלפי המפקדים אז הדבר משפיע השפעה הרסנית על המורל.

בנוסף נראה כי החזרה לסביבה חברתית (אחרי המלחמה) שאינה מקבלת עלולה להגדיל את פגיעות החייל לדחק פוסט טראומטי.

השפעות ארוכות טווחה של דחק פוסט טראומטי

במקרים מסוימים עלולים חיילים שהתנסו בתשישות קרב להראות תסמינים של דחק פוסט טראומטי במשך תקופות ארוכות. במקרים של דחק פוסט טראומטי מושהה, חיילים שהפליאו לעמוד במצבי קרב קשים עלולים להתנסות בדחק פוסט טראומטי רק עם חזרתם הביתה, לעיתים קרובות בתגובה למצבי דחק קלים יחסית שבעבר התמודדו איתם בקלות.

טראומה הנגרמת מנפילה בשבי או מכליאה במחנה ריכוז

למרות שיש בני אדם המסתגלים לדחק הנובע מנפילה בשבי או מכליאה במחנה ריכוז, העבר ממלמד כי המעמסה על רוב האסירים כבידה מאוד.

אין ספק שהחזרה לחברה קשה לשוביי מלמה ולנצולי מחנות ריכוז. עליהם להסתגל לשינויים הפתאומיים והגדולים בחייהם, ולשינוים החברתיים שהתחוללו בעת שביים.

הנזק השרידי הנגרם לניצולי מחנות הריכוז הנאציים היה פעמים רבות רחב מאוד בהיקפו, וככל בדרך כלל חרדה, נדודי שינה, כאבי ראש, רגזנות, דכאון, סיוטים, ליקויים באונות המינית ושלשול "תפקודי"

בדרך כלל בקרב החוזרים מן השבי הבעיות הפסיכולוגיות הוסוו ברגשות הקלה ושמחה ליציאה לחופשי. אך גם כאשר לא היו ראיות לפתולוגיה גופנית שרידית כלשהי, נמצאו אצל ניצולי מחנות השבויים כושר התנגדות לקוי למחלות גופניות, סיבולת נמוכה לתסכול, התמכרות תכופה לאלכוהול ולסמים, רגזנות וסימנים נוספים לאי יציבות רגשית.

מדד נוסף למחיר שגבה הדחק הממושך של השבי או הכליאה במחנה ריכוז הוא שיעור התמותה הגבוה לאחר השיבה לחיי האזרחות

במחקרים שנעשו התברר שככל שהשבי היה ארוך יותר הסיכוי שהאדם יפתח בעיות פסיכיאטריות היתה גדולה יותר.

בנוגע למחנה ריכוז התברר כי ניצולי מחנות ריכוז נושאים עמם צלקות פסיכולוגיות למשך שארית חייהם ויש כאלה שטוענים שהצלקות האלה עלולות לעבור גם לילדי הניצולים.

טראומה הנגרמת מהחזקת כבן ערובה

אין ספק שלהיות בן ערובה זהו מצב שעלול לגרום לתסמינים פסיכולוגים אשר מערערים את האדם. בעיה שכיחה בקרב קורבנות חטיפה שהחזקו כבני ערובה היא תגובת לעינויים בעת כליאתם

טראומה הנגרמת מעקירה כפויה של אדם מביתו

עקירת אדם מביתו היא אירוע מאיים המפר את תחושת הבטחון שלו.

טיפול בהפרעות דחק ומניעתן (עמוד 227)

טיפול לאחר טראומה קשה

טיפול תוך ומנוחה נכונה (באמצעות תרופות הרגעה אם יש צורך) יכולים בדרך כלל להקל על התסמינים המובילים להפרעת דחק פוסט טראומטית. הדיבור החוזר ונשנה על ההתנסות וחווייתה המתמדת מחדש בהזיות או בסיוטים משמשים כנראה מנגנוני תיקון פנימיים, המסייעים לאדם להסתגל לאירוע הטראומטי.

קבוצות לעזרה עצמית מועילות לרבים (חוברת)

באופן כללי, ככל שהאישיות יציבה ושלמה יותר, וככל שמצב האדם בחיים טוב יותר, החלמתו מתגובת דחק חמורה תהיה מהירה יותר.

בני אדם רבים שפוקד אותם אסון מפיקים תועלת מייעוץ פסיכולוגי כלשהו, (קצר ככל שיהיה), בתחילת ההתמודדות עם התנסויותיהם.

טכניקה קוגניטיבית התנהגותית לסיוע לקורבנות אונס- (חוברת)

לעתים קרובות בני אדם שעובדים באזורי אסון זקוקים גם הם לטיפול, בנוסף תמיכות חברתיות, לרבות מורל גבוה וליכוד קבוצתי, מפחיתים את כ מות התסמינים הפוסט טראומטיים ואת חומרתם קרב עובדי סיועי באזורי אסון.

מניעת דחק או הפחתתו

עולה השאלה האם אפשר להתערב בשלב מוקדם כדי למנוע התפתחות הפרעה רגשית?

התברר שמצבם של חולים לפני ניתוח היה טוב יותר אם הם פחדו פחד מתון לפני הניתוח וזאת לעומת אלה שפחדו פחד קיצוני או לא פחדו בכלל לפני הניתוח.

כלומר התברר כי אצל בני אדם הנראים רגועים כלפי חוץ וחשים חסינים מפני סכנה אמיתית, הסבירות לבעות שלאחר המשבר גבוה יותר מאצל אנשים שדאגו קצת.

התברר שכאשר מכינים את החולים את החולים לניתוח באמצעות מידע מדויק על ההליכים ואזהרה מפני הכאבים שירגישו, אז החולים נוטים פחות להגיב תגובות רגשיות חמורות בעקבות הניתוח.

* מושג: תרגול לחיסון בפני דחק.

טכניקה קוגניטיבית התנהגותית המכינה בני אדם לשאת איום צפוי באמצעות אמירות עצמיות חיוביות.

שלושת השלבים של שיטה זו הם:

א.      בשלב הראשון מספקים מידע על מצב מעורר הדחק ועל הדרכים שבהן אפשר להתמודד עם סכנות אלה.

ב.      בשלב השני האדם אומר לעצמו שוב ושוב דברים המקדמים הסתגלות יעילה כגון: "אל דאגה, הכאב הזה הוא פשוט חלק מהטיפול"

ג.       בשלב השלישי האדם מתאמן באמירת דברים מסוג זה לעצמו בעודו נחשף למגוון גורמי דחק המאיים על העצמי או מאיימים להכאיב לו. כגון הלם חשמלי בלתי צפוי, סרטי קולנוע מעורר דחק, וכד'. השלב הזה מאפשר לאדם ליישם את מיומנויות ההתמודדות החדשות שלמד קודם לכן.

טיפול בתסמיני דחק פוסט טראומטי

הטיפול בבעיות פסיכולוגיות הקשורות בדחק יעיל ביותר כאשר ההתערבות נעשית בשלב מוקדם, או קרוב ככל האפשר לאירועים הטראומטיים.

תרופות הוא חלק מהפתרון אך הטיפול הפסיכולוגי התרופתי פועל ביעילות רבה ביותר בהקשר של טיפול נפשי.

תרופות

יש כמה תרופות המשמשות להקלת תסמינים חריפים של הפרעת דחק פוסט טראומטיים, השימוש בתקופות נוטה להתמקד בתסמינים ספציפיים.

מחקרים מראים כי פסיכותרפיה בלוויית תרופות יעילה בשיפור תסמיני הפרעת דחק פוסט טראומטית יותר מטיפול בתרופות בלבד.

טיפול התערבות במשבר

גישה של ייעוץ קצר המתמקד בבעיה ספציפית, המכונה התערבות במשבר עשויה לסייע לקרבן של אירוע טראומטי להסתגל מחדש לחיים לאחר שהאירוע מעורר הדחק הסתיים. יש מצבים שבהם אפשר למנוע תגובות לא מסתגלות לדחק על ידי הכנת האדם מראש להתמודד עם הדחק. הוכח שגישה זו לטיפול בדחק יעילה במקרים שבהם אדם עומד מול אירוע טראומטי ידוע מראש כגון ניתוח רציני או פירוק מערכת יחסים

חשיפה טיפולית ישירה

זוהי אסטרטגית טיפול בעלת מגמה התנהגותית ששמשה בהצלחה בטיפול בבני אדם הלוקים בהפרעת דחק פוסט טראומטית. על פי גישה זו המטופל נחשף לגרויים שלמד לפחד מהם או לקשר אותם עם האירוע הטראומטי (אם במציאות ואם בדמיון)  וזאת כדי להפחית את החרדה.

לחשיפת לגירויים שהמטופל למד לקשרם עם מצבים מעוררי פחד אפשר להוסיף טכניקות התנהגותיות אחרות בנסיון להפחית את תסמיני הפרעת הדחק הפוסט טראומטית למשל תרגול בהרפיה.

פריצת דרך: דחק לא צפוי ולא נשלט והפרעת דחק פוסט טראומטית (עמוד 234)

גורמי דחק לא צפויים ולא נשלטים גורמים גם לבני אדם וגם לבעלי חיים דחק רב יותר מגורמי דחק שהם בעלי עוצמה פיסית שווה אבל אפשר לנבא אותם או לשלוט בהם או שני הדברים גם יחד.

חזרה לפסיכופתולוגיה

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: